<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ה' שער ב'</h1>
<h2>דף קכט.</h2>
האומר תנו שקל לבני בשבת, וראויים לתת להם סלע, נותנים להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל, אין נותנים להם אלא שקל. ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו, אין נותנים אלא שקל. אמר רב עוקבא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנים להם כל צורכם והאי דאמר הכי לזרוזינהו וכו'. פרק מציאת האשה [ע' ע"א].
<h2>דף קלא:</h2>
הכותב כל נכסיו לבנו במתנה, בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע, אפילו היה הבן קטן מוטל בעריסה, לא עשאו אלא אפטרופא, והרי הוא בכל הנכסים כאחד מבניו, שלא עשה כן אלא שיהיו אחיו נשמעים לו. אבל שייר קרקע או מטלטלין כל שהו, זכה בהם במתנה. ואיתה פרק יש נוחלין, ור"ם פ"ו דמתנה. ורי"ף [כתב] בשם הגאונים, דוקא כותב, אבל אמר יירשני פלוני בני, שפיר דמי וירית ליה, דהלכתא כר' יוחנן בן ברוקה דאמר הכי. והדין כן, בן בין הבנים בכתיבה לא עשה אלא אפטרופא. ובאמירה קנה, שאמר פלוני יירשני, ושאר יורשים בכתיבה קנו. והטעם דלבנו בכתיבה לא עשאו אלא אפטרופא, משום דבכותב אית ליה קלא ולכבוד בעלמא נתכוין [דליפוק] עליה קלא ולישתמעון מיליה, אבל באמירה לחודה לא נתכוין אלא למתנה גמורה. וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ר"ם פ"ו דמתנה. וכתב, אפילו קנו מידו, אם בכתיבה, לא עשאו אלא אפטרופא. והראב"ד [כתב] דבין כותב לבנו בין לאשתו, אם קנו מידו מתנה גמורה היא, שאין קנין לאפטרופא. והרב רבינו זרחיה כתב, דלא אמרו עשאה אפטרופא לאשתו ולבנו, אלא בשיש בנים קטנים הצריכים לאפטרופא, אבל גדולים מה להם ולאפטרופא. ומה שאמרו אפילו מוטל בעריסה, בקטן בין הקטנים. ורי"ף [כתב] בתשובה, שאם היה דרך צואה, שהיה מצוה מחמת מיתה שיתנו לאשתו כל נכסיו, החזיקה. ולא נראה לבעל העיטור. הכותב נכסיו לאשתו ארוסה או גרושה, דברי הכל קנו.
<h2>דף קלב.</h2>
האשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה, אבדה כתובתה ותקרע. ואם יצא עליה שטר חוב והלכו כל הנכסים בחובו שקדם המתנה, תשאר בלא כלום, ולא תקח בכתובתה שקדמה החוב. שאומדן דעתה הוא שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו אבדה זכות שיש לה בנכסים. ר"ם פ"ו דמתנה, ואיתה פרק מי שמת.
<h2>דף קלב:</h2>
הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו אבדה כתובתה משום דעשאה שותף בין הבנים. ודוקא בשותקת. ובין בריא ובין שכיב מרע שכתב נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהו ושתקה, אבדה כתובתה. ואם שייר לה מטלטלין או ששייר לעצמו [קרקע] כל שהו, כתובתה קיימת. ואיתה במסכת פאה פ"ג [מ"ז]. וכתב ר"ם פ"ו, ותקנת הגאונים היא שאפילו שייר מטלטלין כל שהן, הכתובה קיימת, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שאני יורדת למה ששייר יורדת לשאר נכסים וטורפת.
<h2>דף קלג.</h2>
האשה שקנה בעלה, גובה ממה שקנה ואיתה פרק יש נוחלין. מי שהוריש כל נכסיו לבנו הראוי ליורשו, אלמנתו נזונת מהם. וכן שכיב מרע שנתן במתנה, מלוה על פה גובה ממנה. וכן כתב ר"י אבן מיגש. והרשב"א [כתב] כן.
<h2>דף קלה:</h2>
שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני, ומת, אין כותבין לאחר מיתה, שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. זולתי אם אמר "אף כתבו", שהוא כמייפה מתנתו, פרק יש נוחלין, ור"ם פ"ח דמתנה. והשיג הראב"ד אני וחבירי אומרים, אפילו כתבו מחיים שלוחים הם, וכיון שהמשלח מת, מעשה השליחות בטל, שהרי לא נתקיים השליחות אפילו שעה אחת מחיים. וגבי בריא שנטל קנין ומת, מכי נטל קנין גמר ושעביד נפשיה. דלא אמרו גבי שכיב מרע דלא קנה מקבל אפילו בקנין רק אם הוא מוסיף על המתנה כמייפה, רק משום שכל מתנותיו לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. וכן [כתב] רשב"א פרק האשה שנתארמלה בשם הגאונים.
<h2>דף קמג.</h2>
האומר לאשתו נכסי לבני שיהיו לך ממני. ובעוד שהיה אומר [כך] בא בנו הגדול ואמר "ההוא גברא מה תהא עליו". ואמר ליה "זיל קני כחד מינייהו". הנהו ודאי לא קנו (דהאי) [דהא] ליתנהו. והאי קנה מחצה. ורב נחמן אמרה פרק מי שמת והלכה כמותו. האומר לאשתו נכסי לך ולבניך, אמר רב יוסף קנתה האשה מחצה, ומחצה לבניו. ואיתה פרק מי שמת. ור"ם פי"א [כתב] על סמך זה, שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ופלוני ולבני פלוני, הבן הזה נוטל מחצה והשנים הראשונים מחצה. והרמב"ן [כתב] שאינו נוטל הבן אלא כאחד מן הנפרטין.
<h2>דף קמג:</h2>
השולח שום דורון לביתו סתם, הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות. ואי אית ליה כלתא לכלתא. ואם הבנות אינן נשואות, לבנותיהן. ואיתה פרק מי שמת. והשולח לבנים, הבנות בכלל. אבל אם אמר בשעת מיתה "אלו לבני", אין הבנות בכלל. ואיתה בירושלמי פרק שני דייני גזירות [ה"א]. ואפילו אין לו אלא בן אחד והוא אמר לבני, אין הבנות בכלל, דבן אחד נקרא בנים, וסימן לדבר [בראשית מ"ו] ובני דן חושים. האומר נכסי לבני ויש לו בן בן, אין נותנים אלא לבן, דלא קרו אינשי לבר ברא ברא.
<h2>דף קמו:</h2>
מי שהיה בנו במדינת הים ושמע שמת וכתב נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב. ורבי שמעון בן מנסיא אמרה פרק מי שמת והלכה כותיה. מיהו אם שייר מנכסיו כל שהו, בין קרקע בין מטלטלי, מתנתו קיימת. וכן [כתב] ר"ם פ"ו דמתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, דוקא מה שאמר, אבל אין להוסיף על דבריו, הרשב"א.
<h2>דף קנב.</h2>
שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני, ומת, אין כותבין לאחר מיתה, שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. זולתי אם אמר "אף כתבו", שהוא כמייפה מתנתו, פרק יש נוחלין, ור"ם פ"ח דמתנה. והשיג הראב"ד אני וחבירי אומרים, אפילו כתבו מחיים שלוחים הם, וכיון שהמשלח מת, מעשה השליחות בטל, שהרי לא נתקיים השליחות אפילו שעה אחת מחיים. וגבי בריא שנטל קנין ומת, מכי נטל קנין גמר ושעביד נפשיה. דלא אמרו גבי שכיב מרע דלא קנה מקבל אפילו בקנין רק אם הוא מוסיף על המתנה כמייפה, רק משום שכל מתנותיו לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. וכן [כתב] רשב"א פרק האשה שנתארמלה בשם הגאונים.
ושכיב מרע שפירש כי מעכשיו נתן הכל, והקנה מחיים, משפטו כבריא ומיד שקנו מידו זכה מקבל, או אפילו בלא קנין, אם הגיע השטר מיד המקבל אינו יכול לחזור בו, ר"ם פ"ח. וכשאמרו אין שטר לאחר מיתה, ה"ה לכל שאר קניות של בריא אם עשאן שכיב מרע אינם אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה אינו יכול ליתן, רק כי תקנו רבנן כדי שלא תיטרף דעתו עליו. וכל שהקנה בדרכי הקניות של בריא הרי גילה שהוא מקפיד שלא יקנה אלא (בכי הא) [בהכי] ואינו רוצה בתקנת חכמים ואינן לאחר מיתה. כל זה [כתב] הרשב"א. והא דשמואל דאין שטר לאחר מיתה, ה"ה דאין קנין שכיב מרע לאחר מיתה. הרב רבינו יונה.
מתנת שכיב מרע בכל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר ואפילו מייפה את כחו. [קנ"א ע"ב] ומתנת שכ"מ במקצת בעיא קנין, ואע"ג דמית, ואם עמד אינו חוזר, כיון שיש בה קנין. ומצוה מחמת מיתה שראה עצמו מסוכן לא בעי קנין, בין במקצתה בין בכולה, והוא דמית. עמד חוזר ואפילו קנו מידו. ואיתה פרק מי שמת.
<h2>דף קנב:</h2>
שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו, אין לאחר קנין וזיכוי (שלהם) [כלום], ואינו חוזר, בין לעצמו בין לאחרים, אפילו נתן הכל. אבל מצוה מחמת מיתה חוזר אפילו אחר קנין וזיכוי, ר"ם פ"ט. וכן [כתב] רבו בן מיגש.
<h2>דף קנג.</h2>
ודברי שכיב מרע בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב, זכו הכל כשימות, וא"צ קנין. ונקרא שכיב מרע שתשש כח כל גופו מחמת חולי עד שאינו יכול להלוך על רגליו ונופל על המטה. אבל סומא או פסח או גדם או חושש בראשו או בעינו או ברגלו או בידו, הרי הוא כבריא לכל דבר. ר"ם פ"ח דמתנה. ירושלמי [גיטין פ"ו ה"ה], איזהו שכיב מרע, כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים.
<h2>דף קנו:</h2>
ודברי שכיב מרע בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב, זכו הכל כשימות, וא"צ קנין. ונקרא שכיב מרע שתשש כח כל גופו מחמת חולי עד שאינו יכול להלוך על רגליו ונופל על המטה. אבל סומא או פסח או גדם או חושש בראשו או בעינו או ברגלו או בידו, הרי הוא כבריא לכל דבר. ר"ם פ"ח דמתנה. ירושלמי [גיטין פ"ו ה"ה], איזהו שכיב מרע, כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים.
